חרדת פרידה

מתי חרדת הפרידה היא "נורמטיבית" ומתי היא "הפרעה"?

בריא ונורמלי לילדים לפתח חיבור למבוגר בחייהם ולחוש חרדה או חוסר ביטחון כשהמבוגר הזה נעלם. רב בני האדם חווים בשלב כלשהו בחייהם תחושת חרדה וזוהי תגובה נורמלית, המזהירה את האדם.
ברב המקרים חרדת פרידה קיימת בגילאים צעירים ונעלמת כשגדלים ומפתחים ביטחון ביחסים. החרדה הופכת לבעיה כשחווים אותה מעל גיל מסוים או כאשר "האירוע המפחיד" הוא למעשה לא אירוע שאמור להלחיץ בצורה חריפה – כמו פרידה מההורים בבקר. אם החרדה מפריעה מאד במהלך החיים יתכן כי קיימת הפרעה וכי כדאי לטפל בה.

מתי ייתכן כי הילד סובל מחרדת נטישה?

– כאשר החרדה נמשכת למעלה מ- 4 שבועות.

– כשהחרדה גבוהה מהצפוי לשלב ההתפתחותי של הילד.

– כשהחרדה גורמת מצוקה או קושי תפקודי לימודי או חברתי יום יומי.

– כשהחרדה לא נובעת מהפרעה אחרת (פסיכוזה, PDD, הפרעות קשב וריכוז (add/adhd) וכו').

– כאשר ילד מסרב ללכת לבית הספר – יש לפנות לגורם מקצועי לטיפול, נחשב למצב חירום פסיכיאטרי.

חרדת פרידה בראי התפתחותי

חרדת פרידה היא שלב התפתחותי נורמלי אשר נחווית על ידי הילד כשהוא נפרד מהמטפל העיקרי שלו. מגיל 7 עד 14 חודשים התינוקות מבינים שיש רק אמא/אבא אחד, אך עדיין אין להם תחושת זמן, גם כשההורה עובר לחדר השני, הילד עלול להרגיש כי נעלם לעד. בשלב זה נראה "חרדת זרים" בו פעמים רבות גם הילד השמח ביותר הופך ביישן או חששן ליד כל מי שאינו המטפל העיקרי שלו. שלב זה מסתיים בדרך כלל עד גיל שנתיים וחצי.
מגיל שנתיים וחצי עד גיל 5 ילדים עלולים לחוש חרדת פרידה, אך ניתן להסיח את דעתם.
בגיל 5 רב הילדים מרגישים בטוחים מספיק להישאר עם בייביסיטר או ללכת לגן או לבית הספר ללא תחושות לחץ.
כשעובר זמן והילד לומד להרגיש בטוח בסביבה החדשה שלו ובטוח שההורה יחזור אחרי ההיעדרות, החרדה סביב הפרידה צריכה להיעלם.

טיפול

טיפול תרופתי מומלץ במקרים נדירים בלבד. ההמלצה היא על טיפול רגשי דרך פסיכותרפיה, ייעוץ, הכוונה והתערבות טיפולית שמתייחסת לסימפטומים ההתנהגותיים של ההפרעה. התערבות זו יעילה יותר ומטרידה פחות עבור הילד אם מתייחסים להתנהגויות באופן חיובי ולא שלילי. הגישה היא לא להעניש את הילד על כך שהוא ממשיך לסבול מהסימפטומים, אלא לתת לו חיזוקים על "ניצחונות" קטנים על הסימפטומים.
לדוגמא, במקום למנוע קינוח מילד שמסרב ללכת לחדרו לישון, עדיף להתחיל מחיבוקים ומילות שבח כאשר הילד יכול להתחיל להתקרב לחדרו בהתחלה, ואח"כ על-כך שיכול להיכנס לחדר ולהישאר ל-5 דקות, וכך להאריך את הזמן בו נשאר בחדר עד קבלת המחמאה. אפילו אם הילד זקוק לתמיכה רבה מההורים בהתחלה (למשל, לשבת בחדר על ברכי ההורה, אח"כ לשבת לידו בחדר, אח"כ לשבת ליד החדר לאחר שנוח לו עם כל שלב).
גישה זו מאפשרת לילד לחוש הצלחה בכל צעד ולבנות בטחון על הצלחה זו ולא לחוות תחושות של כישלון, שמפחיתות את הסיכוי של הילד להתגבר על החרדה.
ביישום של טיפול התנהגותי, המטפל יכול לתת טיפים הוריים למטפלים בילד, פגישות קבועות עם הילד והדרכה למורה או לגננת כיצד להקל על החרדה.
בטיפול קוגניטיבי התנהגותי עוזרים לילדים ללמוד איך הם חושבים ומגבירים את היכולת להתמקד בחיובי אפילו בזמן חרדה. עם התמקדות במחשבות ורגשות חיוביים, הילדים יהיו פתוחים ללמוד אסטרטגיות להתמודדות עם חרדה: לצייר, לשמוע מוזיקה, לראות טלוויזיה, לשחק. ניתן אף ללמד טכניקות הרגעה באמצעות דמיון סיטואציות מרגיעות, מקובל לחשוב שטכניקות כאלה מתאימות לילדים בוגרים יותר, אך גם ילדים קטנטנים יכולים ללמוד טכניקות הרגעה פשוטות כמו נשימות עמוקות, ספירה איטית עד 10 או חיקוי ההורים.

טיפים להתמודדות– להורים

– הבנת ההורים – סימפטיה רבה יותר לילד אם מבינים כיצד הוא חש.

– הקשבה לרגשות הילד – בידוד מגביר בטחון-עצמי ירוד ודיכאון אצל ילדים עם חרדת נטישה. לחוויה הפשוטה של הקשבה אמפטית, ללא קבלת עצה, עשויה להיות השפעה מועילה רבת עוצמה.

– על ההורה להישאר רגוע כאשר הילד נסער סביב פרידה – גישה זו של ההורה  מהווה מודל לילד.

– להזכיר לילד בעדינות שהוא שרד את הפרידה האחרונה – חיזוק ועידוד מפחיתים את החרדה של הילד.

– לצפות נקודות מעבר – כאלו שיכולות לגרום מצוקה, כגון הליכה לביה"ס או פגישה עם חברים למשחק.

– אם לילד קל יותר להיפרד מהורה אחד מאשר אחר, עדיף לארגן שההורה ממנו הפרידה מלווה בפחות חרדה יהיה זה שיוריד בביה"ס, ירדים, ויהיה אחראי על פרידות אחרות.

– תכנון והסבר לילד לפני הפרידה –מתי ההורה חוזר, איך הילד יכול להתקשר להורה – עשויות להפחית חרדה.

– הצבת גבולות בטוחה, קבועה ואכפתית – "אני יודע שאתה אוהב שאמא לוקחת אותך למיטה, ואני יודע שזה קשה לך. אמא אמרה לילה טוב והיא תראה אותך ישר כשתקום בבוקר ותכינו ארוחת-בוקר יחד. יש לך את התמונה שלך על-יד המיטה שתזכיר לך שהיא אוהבת אותך…עכשיו לילה טוב".

–  ללמד שיטות הרפיה – נשימה עמוקה, ספירה עד 10, לדמיין מקום מרגיע. כשמלמדים ילד או מתבגר דרכים להרגעה עצמית מעצימים את יכולתם לחוש שליטה על הסימפטומים שלהם ולשפר את שליטתם בגוף.

– לעזור לילד שנעדר מביה"ס לחזור כמה שיותר מהר – בעזרת יום קצר יותר בביה"ס, בתחילה, יכולים הילדים לחוש שחרדתם פוחתת מהר יותר.

– לעודד את הילד לטול חלק בפעילויות – לעזור לו להתגבר על פחדי הפרידה ולהשתתף בפעילויות שיעודדו המשך השתתפות בפעולות בריאות.

– שבחים למאמצי הילד – כאשר מדבר על הסימפטומים שלו. ילדים חשים לעתים שהם שומעים רק על הטעויות שלהם. אף אם השיפורים הם מזעריים, כל מאמץ חיובי מחייב שבחים.

קראו עוד על הדרכת הורים

טיפים לבית הספר– גם לבית הספר יש אחריות

קיימות דרכים רבות בהן יכול ביה"ס לעזור לילד, מפגשים בין ההורים לצוות ביה"ס יאפשרו לפתח שיתוף פעולה על מנת לפתח הבנייה של מערכת בית-ספרית מתאימה לילד. לעתים הילד זקוק לצרכים אישיים (התאמות) בתוך הכיתה. לדוגמא:

– קביעת לוח-זמנים, בדיקה ורישום כדי להפחית את החרדה הראשונית של הילד ולתווך כניסה לביה"ס.

– התחשבות באיחורים – בשל קשיי הפרידה (גם כאן אפשר לבנות מדרג – עם גמישות).

– לזהות מקום בטוח – בו יכול הילד להפחית חרדה בזמני מצוקה ולקבוע נהלים (שומר, מזכירה וכו').

– פיתוח אמצעי הרפיה – כמתואר.

– מתן זמנים לילד להעביר מסרים הביתה – קשר קצרצר (כדקה) עם המשפחה עשוי להפחית חרדה משמעותית ולאפשר לילד לראות שהוריו בסדר (שימו לב: בילדים מסוימים שיטה זו עשויה להגביר את המודעות לפרידה). במצבים בהם ההורה עשוי להיות לא-זמין, יש לאתר אנשים נוספים לקשר (הטיפול יכול לערב את כולם – הורים, אחים גדולים, דודים, סבים וסבתות, חברים של המשפחה שכנים וכו').

– לבקש מההורה לשלוח הודעות קצרות – שהילד יחווה כפרס על הישארותו בביה"ס. (בתיק האוכל, בארונית – הילד יראה אותם כאשר נשאר בכיתה זמן מה).

– אם הילד אינו הולך לביה"ס – לבדוק את הגורם, לטפל בו ולבנות תכנית לחזרה מיידית. לעתים צריך תכנית 'מהתחלה'.

– עידוד הילד למעורבות בתהליך – חיוני (אם יש שיתוף פעולה) להכניס את רעיונות הילד. הדבר ישפר את אסטרטגיות הטיפול ויטפח את יכולותיו לפתרון-בעיות. עם-זאת ,לעתים ילדים ינסו לעשות מו"מ על "תאריך" לניסיון חזרה לביה"ס או פעילות אחרת. לרוב עדיף לא לאפשר זאת כדי למנוע מריבות ("הבטחת לחזור היום לביה"ס").

– סיוע (תיווך) לילד בעת מפגשים עם בני-גילו מצד מבוגרים.

– להבין שהמעבר הינה תקופה קשה לילד (וגם להורים – עליהם יש המון דרישות וסבלנותם 'נמתחת') – לבדוק, במקרה של סירוב מצד הילד, אם מדובר בחרדה או התנהגות מתנגדת.

– לתת פרס (לא חייב להיות חומרי) למאמצי הילד – על כל מאמץ חיובי, או צעד בכיוון הנכון, מגיעים שבחים לילד.

לסיכום, הגורם החשוב ביותר להצלחה בהתמודדות עם החרדה, היא סבלנות, הדרגתיות והתאמה אישית לילד והכי חשוב, לספק לילד חוויות של הצלחה בכל שלב.

 הכותב הוא ד"ר יובל גולדבורט, פסיכיאטר מומחה לילדים ונוער, עובד עם מרכז גאיה

לייעוץ ותיאום פגישה התקשרו 09-8855246